דור שני שהוא בעצם ראשון
קולה הנמוך של האישה מעברו השני של הקו נשמע חרוך. היא הציגה את עצמה בקצרה וניגשה מיד לעניין, "אורנה, אני מבקשת שתעזרי לי להעלות על הכתב את סיפורה של אמי", ובעודה משחררת את המשפט הזה, כאילו נסדקו אצלה חומות ההגנה. מתוך הדמעות שהציפו את גרונה הצליחה מלכה להוציא מילים שהיו כלואות בתוכה כשד, "אימא שלי הייתה אצל מנגלה!".... רעדה בשקט, אך השם הנורא "מנגלה" יצא ממנה כמעט בצווחה. היא השתתקה לרגע ולאחר נשימה עמוקה, שטפו מילים רבות את סיפור חייה.
קבענו להיפגש, ובביתה שבאחד מקיבוצי הגליל העליון, שיחת ההיכרות הראשונה קלחה. בתוך גופה של האישה הגבוהה שפגשתי התגלתה נפש פצועה וחבולה שלקחה על עצמה אחריות כבדה, להוציא את סיפור הוריה לאוויר העולם. מלכה החליטה להשתחרר אחת ולתמיד מהמועקה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייה ובחרה בי ללוות אותה במסעה.
היא נולדה בעיירה קטנה בטרנסילבניה, שנה אחרי שהוריה חזרו מהמחנות והקימו משפחה חדשה. בילדותה היה פס־הקול של סיפורי ההשכבה לפני השינה, עדויות חסרות מודעות עצמית של אמה, על זוועות אושוויץ. בבגרותה של מלכה התחלף פס הקול בשיריו של יהודה פוליקר, בהם מצאה מקור לנחמה מתוך הזדהות. החיים בצל העדות המתמדת הכפויה, הפכו אותה בעל־כורחה לניצולת שואה בעצמה. דור שני שהוא דור ראשון לתופת.
"הלוואי שלא היו מספרים לי כל-כך הרבה", היא מתלוננת, כאשר עולה בשיחתנו נושא הסתרת סיפורי השואה מפני הדור השני שנולד כאן בארץ. אנו מנסות ביחד לבחון את קו התפר הדק שבין הדור הראשון לבין הדור שמוגדר כשני, אך בעצם, כמוה, נולד בשלהי המלחמה וספג את הזוועות מגוף ראשון של הוריו. זיכרונות הילדות שלה רוויים במראות, קולות והרגלים שהעבירו הוריה טעוני חוויות הזוועה הטריים. לעתים נדמה מדבריה כאילו היא עצמה הייתה שם ביערות כשאביה ברח ממחנה העבודה, או חזתה במו עיניה בניסויים הגנטיים שעברה אמה אצל מנגלה.
סיפוריה של בת הדור השני שהוא נושק כל כך לדור הראשון, גורמים לי לתהות לגבי ההגדרות השונות הקשורות בניצולי השואה, בשורדים, בדור הראשון ובדורות שאחריו. שני הוריי נחשבים לשורדי שואה (לפחות על פי האוצר, לצורך פיצויים), שניהם ילידי פולין אשר עברו חלק ניכר מילדותם כפליטים במסע בריחה והישרדות עם משפחותיהם. גורלם שפר עמם, אך רבים מבני המשפחה המורחבת לא שרדו.
לכאורה גם אני יכולה להיכנס תחת הקטגוריה של בני דור שני, אך אני מתקשה להגדיר כך את עצמי, אולי משום שאבי ממאן כל השנים לקבל על עצמו את ההגדרה "שורד שואה", אולי בגלל הרתיעה שלי מפני מתן תוויות בכלל ואולי מכיוון שבכל זאת קיים ספקטרום רחב למדי בעוצמות ההישרדות וההינצלות. לנוכח סיפורי הזוועה הרבים שאני פוגשת דרך עיסוקי בכתיבת ביוגרפיות, אני נחשפת לצלקות העמוקות בנפש, לפציעות רוחניות שחווים הניצולים ולצורך שלהם להעלות את הדברים על הכתב, כמו מבקשים להשיל מעליהם את כובד הכאב ולדעת שהדורות הבאים, שלא היו שם, ידעו מה הם עברו ולעתים אף יותר מכך – יבינו את מי שהם.