הסיפור שטרם סופר

פרויקט חינוכי מרתק ורב משמעות שמתרחש בקרית שמונה. ניתן לראות אותו כחלק מתהליך שמתרחש לאחרונה בחברה הישראלית הבא לידי ביטוי בעלייה במודעות למקומם של הסיפורים האישיים בעיצוב

המורשת הלאומית.

המחברת היא מורה בבית הספר דרכא-דנציגר בקרית שמונה, ומרכזת את פעילות פרויקט ״ישראל נגלית לעין״ יחד עם יאיר סופר, בני אברהמי ותמי גיזונטרמן. בכתיבת המאמר סייע ד"ר אמיר גולדשטיין שיזם את הפרויקט.

החלוצים האלמונים של קריית שמונה

זהו סיפורו של פרויקט חינוכי מרתק ורב משמעות שמתרחש בקרית שמונה. ניתן לראות אותו כחלק מתהליך שמתרחש לאחרונה בחברה הישראלית הבא לידי ביטוי בעלייה במודעות למקומם של הסיפורים האישיים בעיצוב המורשת הלאומית.

לתהליך חשוב זה הצטרפו גם תלמידי בית הספר דרכא-דנציגר, שכבת י״ב שבקרית שמונה. ולראשונה, תלמידי בית הספר נטלו חלק פעיל בהצלת סיפורי וותיקי העיר מתוך הכרה והערכה לפועלם של המייסדים שראויים לתואר "חלוצים אלמונים". חלוצים אלה הקימו את המעברות תוך התמודדות עם אתגרים לא פשוטים ולמרבה הצער לא זכו להיכלל בנרטיב החלוצי של החברה הישראלית הנבנית והמתפתחת.

התלמידים ביצעו את התיעוד במסגרת מטלת הביצוע באזרחות שהיא חלק מדרישות בחינת הבגרות באזרחות. מדובר בעבודה מעשית קבוצתית שמעודדת את התלמידים להביא לידי ביטוי חשיבה אזרחית ולפתח מודעות לנעשה בסביבה שבה הם חיים. פעולת התלמידים השתלבה גם בתהליך פנימי שמתרחש לאחרונה בקרית שמונה, בעקבות המיזם "ישראל נגלית לעין" שביקש לשמר ולתעד את סיפורי הוותיקים בימיה הראשונים של העיר.

על מנת ליצור זיקה בין התלמידים למטלת הביצוע, נחשפו התלמידים כבר בכיתה י״א למספר פעילויות חינוכיות שהכינו אותם לקראת ביצוע המטלה.

השלב הראשון, כלל הרצאה באודיטוריום לכלל תלמידי השכבה. ההרצאה שניתנה על ידי מנהל בית הספר דאז, ד"ר אמיר גולדשטיין, עסקה בפער שקיים בין האיכויות שהעיר קריית שמונה מציעה, לתדמית הלא מחמיאה שלה בעיתונות ובתקשורת. במהלך ההרצאה נסקרה ההיסטוריה של קריית שמונה כעיר קולטת עלייה, האתגרים הביטחוניים, הגיאוגרפיים והכלכליים שחוותה העיר לאורך שנות קיומה. בהרצאה הובהר לתלמידים שניתנה להם ההזדמנות לכתוב מחדש ולספר את הסיפור שטרם סופר עד כה של מתיישביה הוותיקים של קריית שמונה ואת תרומתם להקמת עיר בסמוך לגבול הצפוני של מדינת ישראל, מעשה שיש בו דוגמא למופת וחלוציות גלילית ישראלית.

השלב השני של תהליך ההכנה כלל סדנא שעסקה בזהות המקומית של התלמידים. בין הנושאים שעלו לדיון היו חשיבות התיעוד, האופן שבה תועדה קריית שמונה עד כה, וכיצד לדעתם ראוי ונכון לתעד את סיפורה על העיר בה נולדו. הרעיון היה לעורר בתלמידים גאוות יחידה. תחושת שליחות המאפשרת להם להיות מעורבים במהלך שיספר את הסיפור האמיתי של העיר, שייכתב הפעם לשם שינויי על ידם ולא על ידי אחרים, כפי שנעשה עד כה.

השלב השלישי כלל התארגנות לקראת המפגש עם וותיקי העיר. בחלק מהמקרים מדובר היה במשפחות

האישיות של התלמידים עצמם. התלמידים קיימו ראיונות משמעותיים עם בני המשפחה וחקרו את החיים והקשיים במעברה, הזיכרונות מחיי העיר בעבר ובהווה והתפתחותה של המשפחה תוך כדי התפתחות העיר ובמדינה. במהלך עריכת הראיון נבחרו תמונות מהאלבומים המשפחתיים. התמונות נסרקו בעזרת סורק שהובא לביתם של המרואיינים. כמו כן ניתנו הסברים מפורטים לכל תמונה ותמונה שנסרקה. התלמידים עיבדו את הראיון ואת אלבום התמונות לסיפור חיים מלווה בתמונות. למטלה נוספו מרכיבים נוספים כמו סקירת סיפרות מקצועית הכוללת ניתוח מאמרים אקדמיים שעוסקים בנושא, קטעי עיתונות היסטורית ורפלקציה לפני ביצוע המטלה ואחריה.

במקביל, אלבום התמונות המתועד יחד עם סיפור המשפחה הועלה לאתר אינטרנטי החשוף לציבור הרחב.( אתר "ישראל נגלית לעין" ). אתר זה הוצג לקהל בערב השקת תערוכת תמונות שנערכה בבית הספר בניהולה של גברת יפעה עמית – שלאייר. התערוכה הציגה מקצת מתצלומי הילדות והנעורים בארץ ובחו"ל שנאספו במסגרת המיזם. ובדברים שנשאה בערב זה שהוקדש לוותיקי העיר, הביעה מנהלת בית הספר הנוכחית את הערכתה למיזם.

מעניין מאוד לראות את התהליך שעברו התלמידים תוך כדי כתיבת המטלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברפלקציות שהם כתבו לפני ואחרי. חשוב לציין שלצורך כתיבת מאמר זה, נבחרו מספר דוגמאות של מטלות ביצוע ומהן נלקחו הציטוטים כפי שהם נכתבו על ידי צוותי עבודה של התלמידים.

פער בין-דורי

החשש מפני פער הדורות הופיע ברפלקציה שקדמה לביצוע המטלה אצל לא מעט תלמידים. אנסטסיה כתבה על החששות שלה מפני הקושי להתחבר במהלך המפגשים עם בני הדור הקודם. חלק אחר חשש שהוותיקים לא ירצו לשתף פעולה, וזה אכן קרה בחלק מהמקרים. במקרים מעטים נאלצו התלמידים להחליף מתועדים בשל אי שיתוף פעולה. חלק מהתלמידים היה נרגש מאוד לקראת המפגש הראשוני כפי שכתבה אלמוג ביטון: "אני מתרגשת מאוד כיוון שאני מרגישה שזוהי מטלה חשובה. לא תמיד זוכים לשמוע סיפור חיים מאדם שאתה לא מכיר". ישנם תלמידים שחששו שהנתונים שימסרו להם על ידי הוותיקים לא יהיו מדויקים בשל גורם השכחה. בן שאשא כתב: "אני מפחד שלמשפחה יהיו קטעי זיכרון קטועים ומצב זה יהווה לי בעיה ברצף העלילה".

מימד משמעותי של המטלה בא לידי ביטוי בעובדה שחלק גדול מהתלמידים תיעד בעצם את בני משפחתו. תיכון דרכא- דנציגר הוא בית הספר התיכון המרכזי בקריית שמונה, רוב תלמידי השנתון לומדים בבית ספר זה ולכן בפועל, כמעט כל תלמיד יכול היה לבחור לתעד את משפחתו. כאשר קוראים את מה שכתבו התלמידים ברפלקציה לפני התיעוד, מוצאים מגוון של תחושות, יש תלמידים שכתבו שכפי שהם מכירים את הוריהם הם לא ישתפו פעולה כי הם ממעטים לספר על עברם (יסמין מלול). חלק אחר של התלמידים כתב שהם התרגשו מאוד לקראת ביצוע המטלה, והיו כאלה שראו במטלה מעיין שליחות, כפי שכתב דין שושן: "אני מתרגש בעיקר לקראת הראיון עם סבי וסבתי. אני מאוד קשור אליהם, ואני עדיין מצפה לשמוע בסיפור התיעוד פרטים שלא ידעתי קודם לכן. אני מרגיש גאווה גדולה על כך שאני הולך לתעד את הסיפור האישי שלהם, שיהיה חלק ממאגר סיפורי העלייה לעירנו, קריית שמונה."

תלמידים רבים הפגינו מוטיבציה כבר לאחר תהליך ההכנה וביטאו צפייה לקראת המפגשים עם מייסדי העיר. מתן עמר כתב: "בתור בן נוער שנולד בקרית שמונה חשוב לי מאוד להיות מחובר לעיר שבה גדלתי ולסיפור שלה,

אני רוצה להיות יותר מחובר לעיר ולהיות קשור אליה". לצד מתן היו תלמידים נוספים שראו במטלה מעשה בעל משמעות מיוחדת, כפי שהתבטא התלמיד דין שושן: "יש לי תחושה שאנחנו אכן עושים משהו גדול ובעל משמעות. אין ספק שתיעוד העבר של העיר בה אנחנו חיים, ההיחשפות לצורה שבה הכל התחיל, ומה שעבר על העולים, מהמקור הראשון, זו לא עוד מטלה לבגרות. עצם העובדה שזהו התיעוד היחידי שנעשה עד היום לסיפורים האלו, עושה את ההבדל". מסר דומה עולה מדבריה של שיר בר מעוז שסיכמה: "אני רוצה לשמוע ולגלות דברים שלא ידעתי על קריית שמונה, להיחשף למקימי המקום ולקחת חלק משמעותי בסיפור החיים שלהם".

לאחר התיעוד כתבו אנסטסיה ותלמידים נוספים, כי הם הופתעו מאוד מהחשיבות שגילו המשפחות כשסיפרו על עברם ועד כמה היה להם משמעותי כאשר התלמידים הגיעו לביתם והקשיבו לסיפור המשפחתי שלהם. הדבר שימח אותם מאוד, כשהקבוצה שלה גילתה עניין והקשבה לסיפור. חלק מהתלמידים מציינים ברפלקציה המסכמת, כי הפתיע אותם עד כמה התרגשו הוותיקים מתהליך התיעוד. כותב בן שאשא: "המשפחה התרגשה בכל פעם מחדש כאשר שני בני הזוג נזכרו בחוויות שהיו להם ואני ביחד איתם". בסיומה של המטלה כתבה אלמוג ביטון: "הכרת התודה של אחת הוותיקות בסוף המפגש ריגשה אותי מאוד".

צוותי עבודה לא מעטים של תלמידים חשו, עם סיום ביצוע המטלה, כי הם זכו בהזדמנות חד פעמית לגלות פרטים חדשים על משפחתם ולראות את ההיסטוריה המשפחתית באור חדש. נועה כתבה שהיא גילתה פרטים חדשים על סבה שהיא לא ידעה קודם לכן, כמו העובדה שהוא היה פעיל חברתי בקרית שמונה. עובדה זו שמחה אותה מאוד וגרמה לה להעריך את סבה ואת המורשת שלו. דין שושן הוסיף: "מאוד נהניתי לתת את הבמה לסבי וסבתי, לתעד את המסע שלהם ארצה, את ההתאקלמות שלהם כאן, וגם לשמוע ולהיחשף למה שעדיין לא ידעתי.

המפגשים היו מאוד מהנים וגרמו לי להתעניין ולרצות לדעת ולגלות עוד. אני שמח שלקחתי חלק בעבודה משמעותית זו, והנצחתי יחד עם חברותיי לקבוצה את עברה של עירנו". יסמין מלול כתבה כי הופתעה משיתוף הפעולה המלא לו זכתה מאביה: "גיליתי סיפורים שלא ידעתי בעבר וזה נורא עניין אותי לשמוע איך אבא שלי עלה לארץ עם המשפחה שלו ועל התמודדויות שלהם כאן בפעם הראשונה שלהם בעיר. זה היה מאוד מרגש". מיתר חן כתבה באותו עניין: "לראשונה ניהלתי ראיון עמוק עם סבתי וגיליתי פרטים רבים ומעניינים על עברה".

שינוי בתחושת השייכות

עדויות התלמידים מלמדות על השפעת המפגש עם וותיקי העיר על תפיסותיהם. תלמידים שיתפו ברפלקציה המסכמת כי בעקבות הסיפורים ששמעו, על התלאות והדרך שבה התמודדו וותיקי העיר עם קשיי הקליטה, "מייסדי העיר הפכו לדמות גאווה עבורי. הם עלו לכאן לאחר קשיים רבים והתחילו הכל מאפס", (חן זהבי).

"נחשפתי לסיפורי עלייה מדהימים. גיליתי אנשים עם כוח רצון, עם ערכים ועם עקרונות שהיו מוכנים לתת את כל כולם למען הדבר החשוב ביותר עבורם", (רעות קאופמן). או כפי שכתב התלמיד בן שאשא: "אחרי סיום העבודה הרגשתי מאוד מזוהה עם החלוצים והעולים שהקימו ועזרו מאוד לעירי…כמו כן הרגשתי מעין חובה לעזור לטפח את התרבות ואת הפעילויות החברתיות עד כמה שאני יכול…קיבלתי תשובות על שאלות רבות אשר סיקרנו אותי". גם שקד מוייסיקו התייחסה לתחושת המחויבות שהתעצמה בקרבה בעקבות הראיונות שערכה: "בעוד כמה שנים האנשים שהקימו את העיר לא יהיו כאן בשביל לספר, ואנחנו נצטרך להעביר את הסיפור שלהם הלאה".

בבית הספר לומדים תלמידים שהוריהם עלו בגל העלייה בשנות החמישים מארצות ערב לצד תלמידים שהוריהם עלו מברית המועצות בשנים מאוחרות יותר. היה מעניין לבדוק כיצד התבטאו התלמידים בכל מה שנוגע להשפעת ביצוע המטלה על יחסם לעיר, והאם הסיפורים ששמעו פיתחו אצלם זיקה כלפי העיר שבה נולדו.

כותבת אנייה שפושניקוב: "בתחילת הדרך, לפני שנפגשנו עם המשפחה לא הבעתי עניין רב בחקר ההיסטוריה של קריית שמונה, רק אחרי ששמעתי על סיפור העלייה הרגשתי מעורבת ואף קרובה יותר לקריית שמונה ולסיפורי העלייה המרובים שיש בה והופכים אותה לעיר מיוחדת".

מסר מרכזי שביטאו התלמידים היה כי מטלת הביצוע פיתחה בהם מודעות גדולה יותר בצורך לשנות ולתקן את הדרוש בקרית שמונה. כפי שכתבה התלמידה חן זהבי: "חבל היה לי לשמוע מחלקם שהם מאוכזבים מהמצב של העיר כיום, ודבר זה מדרבן אותי לקחת חלק משמעותי בעיר ולנסות להביא לשינוי במקום בו אני חיה". ברוח הדברים האלה כתבה שיר בר מעוז על התחזקות הקשר בינה לבין עיר הולדתה בעקבות המפגש עם מייסדי העיר: "אם בעבר ידעתי שאני רוצה לגור בקריית שמונה, היום אני בטוחה. אני מרגישה שלמדתי על העיר יותר ושיש לי מחויבות גדולה יותר כלפיה. אנחנו דור העתיד, אנחנו הדור שימשיך את החיים שהוותיקים בנו ויצרו כאן,

ואנחנו צריכים להמשיך לבנות ולפתח על מנת להגשים את חלומם".

כיאה לדור הצעירים שנוהגים לבטא את עצמם בכנות וב "דוגריות", כפי שנהוג לומר, חלק מהתלמידים טענו שהם ניגשו לביצוע המטלה כחובה לימודים שיש לבצעה ולסיימה כמה שיותר מהר עם ציון גבוה, אולם מצאו את עצמם נשאבים לסיפור. ברפלקציה שאחרי, כתבו תלמידים לא מעטים כי חל שינוי ביחסם למטלה, "אנו מבינות כעת את חשיבותה ואת גודל ההזדמנות שניתנה לנו. לראשונה הצלחנו להביט פנימה, לתוך ההיסטוריה של אותן המשפחות ולהכיר סיפורי עלייה של משפחות פשוטות שיעודן היה להגיע לארץ הקודש ולהקים בה משפחה.

בזכות אותם אנשים קריית שמונה הצליחה לקום ולהתפתח. אנו שמחות על כך שלקחנו חלק בפרויקט המבורך הזה ומרגישות שליחות רבה". ומסכמת נועה תורגמן: "הפרויקט הזה גרם לי להבין שאני מתעדת מידע חשוב שאם אנו, הדור הצעיר, לא נתעד אז המידע הזה ייעלם".

דוגמאות לסיפורים המשפחתיים שנחשפו על ידי התלמידים:

מתוך קריאת הסיפורים המשפחתיים שתועדו על ידי התלמידים, התברר הערך המוסף שיש למטלה זו. סיפורי הוותיקים האישיים הצטרפו לכדי תמונה המתארת את עברם של העולים. התלמידים פגשו עדויות מרתקות לתהליך ההגירה ארצה מהתפוצות השונות, נחשפו לאתגרים עימם התמודדו אנשי 'העלייה הגדולה' של שנות החמישים ותיעדו את הסיפורים ממקור ראשון.

ציונות לשמה

עליית יהודי ארצות ערב התאפיינה בעלייה חפוזה ללא זמן להתארגנות. מסתבר שחלק גדול מהעולים השאיר רכוש רב לפני שעלה לארץ. נחמיה מיכאל מכורדיסטן סיפר שהיו להם שבעה בתים שלא הספיקו למכור לפני שעלו לארץ וכל מה שיכלו לקחת איתם היה שעון, חליפה ומזוודה. הם נתנו את מפתחות הבתים למשטרה וויתרו על הכל, העיקר לעלות לארץ. גם נאבי גוהרי (מפרס), רחל צולקר (מהודו) ואחרים סיפרו שהם השאירו הרבה רכוש מאחור וגם הרבה זיכרונות. בהקשר זה מרים דהרי (מתימן) סיפרה, שנאמר להם שהתנאי להעלאתם ארצה, היה שעליהם לעזוב את כל רכושיהם מאחור (כסף, תכשיטים וכו'). מה שבהמשך התברר להם כתנאי שקרי.

למה קריית שמונה?

את רוב העולים לא שאלו כלל היכן הם רוצים להתגורר בארץ. להיפך. על פי מה שהם מספרים, הם רצו להגיע למקומות אחרים אבל לא אפשרו להם. סמי מלול (ממרוקו) סיפר שבחיפה משפחתו הולכה שולל כי נאמר להם שהם הולכים לאזור אחר, אך בפועל העלו אותם על משאיות לחלסה. הבחירה להגיע לחלסה לא הייתה בידיהם.

לדבריו, זאת הייתה סוג של הונאה, שלטונות המדינה החליטו שהעליות שמגיעות מצפון אפריקה יאכלסו את היישובים לאורך הגבולות. לעומתם היו כאלה שביקשו לגור בחלסה על מנת להתאחד עם בני המשפחה שהגיעו קודם והתגוררו בחלסה. רחל צולקר סיפרה שבעלה בחר בעצמו לגור בקריית שמונה, "מפני שכמה מהחברים הטובים והותיקים שלו גרו בקריית שמונה והם אמרו לו שזה מקום מאוד טוב", דבר שלדבריה לא היה נכון. נחמיה מיכאל סיפר על סיבה מעניינת במיוחד שגרמה לאביו לבחור בחלסה דווקא. וכך הוא מספר: "המים בשער העלייה היו מאוד נוראיים וזקנה אחת סיפרה לנו שהמים בקריית שמונה הם טעימים כמו בעירק, אז אבי רצה ללכת בעקבות המים לקריית שמונה וזה מה שהיה".

טראומת הנסיעה והלם ההגעה לחלסה

הנסיעה הראשונה לקריית שמונה זכורה לוותיקים כטראומטית במיוחד. נחמיה מיכאל מתאר: "ומשם חיכו לנו משאיות ושמו אותנו בתוכן כמו כבשים, שישים – שבעים אנשים ביחד, אני זוכר איך זה היה קשה שזרקו אותנו במשאיות". שמחה שמעוני (מטוניס) מספרת: "הגענו לחיפה, העמיסו אותנו על משאית כמו פרות ישבנו על הרצפה ומחיפה עברנו לקריית שמונה והתחלנו להתייאש מרוב כול המעברים". בעיני סימונה בן שימול (ממרוקו) הנסיעה הייתה בתנאים קשים (צפיפות, מחנק) שהוגדרו על ידה כהתעללות. גם רחל צולקר זוכרת, "שהדרך לקריית שמונה הייתה מאוד קשה, במשאית, כשכל הגשם חדר פנימה". ועל פי זיכרונו של נאבי גוהרי הנסיעה מחיפה לחלסה ארכה 8 שעות (!).

על פי העדויות שאספו התלמידים, חלסה מתוארת ככפר קטן, ללא חשמל, ללא מים, הרבה מאוד עשבייה ועזובה בכל מקום. מזון הגיע מצפת כי לא היו מספיק חנויות. הייתה רק חנות אחת וגם שם לא הייתה אספקה תמידית של ירקות ופירות. "בימים אלו קריית שמונה נראתה כשממה, לא מפותחת עם הרבה פחונים וצריפים שהיו ללא חשמל ומים". כשהגיעו העולים, שיכנו אותם בתוך צריפים של אזבסט ללא חלונות". רחל צולקר מספרת שכאשר הם הגיעו לחלסה בפעם הראשונה, האנשים שקיבלו אותם הראו להם את המקום שבו הם עתידים לגור, "היה שם הרבה עשבייה וקוצים מסביב לצריף. לא רצינו לרדת מהמשאית אז הנהג פתח לנו את המשאית והשאיר אותנו במקום כשיורד עלינו גשם". היו גם קשיים בכל מה שקשור להכנת אוכל. "לשכנה אחת היה פראנה (טבון) שעשוי מבוץ וכך כשרצו לאפות לחם היו לוקחים במגשים אליה והיא הייתה אופה להם וכך גם את החמין של שבת היה לה זיכרון נפלא והיא ידעה למי שייך כל סיר". נחמיה מיכאל מספר, "היינו מחכים 100 אנשים בשורה כדי לקבל פרוסה עם חמאה, אך זה לא היה אכפת לנו כי שמחנו שעלינו ארצה. לא היו כוסות לשתות תה וקפה אז חיפשנו בשטח ולקחנו פחיות שימורים ישנות עם חלודה אפילו ושטפנו אותם טוב ושתינו מהם… לא ידענו אז כמה מחלות אנו יכולים לקבל!… גרנו בצריף שהמים היו נוזלים מבעד לגג על הגיגית של הילדה". שרה זכאי זוכרת שהגעת משפחתה למעברה הביאה לתחושה נוראה. הם הרגישו כמו שהם חיים בפח זבל, היה סוג של ברחשים מוצצי דם על המיטות והם נדרשו לישון שם, השירותים היו בחוץ, ובלילות היה קר. גם עבור משפחת מלול העלייה לארץ זכורה כחוויה טראומטית. כשהגיעו לקריית שמונה רצו להכניס אותם לפחונים כאשר שלוש עשרה נפשות דחוסים בפחון אחד. כמובן שהם סירבו להיכנס לפחון, לכן החליטו לישון בחוץ. כשגילו היכן הם נמצאים קיבלו הלם. מבחינתם זה היה שינוי דרסטי לבוא מעיר אירופאית מודרנית (טנג'יר שבמרוקו) לאזור שכוח אל כמו חלסה.

זוהרה אלמליח (ממרוקו) מתארת: "בעלי לא קיבל את השהייה שלנו בארץ. בשבת הראשונה שלנו הוא חזר מבית הכנסת ובכה. היה לו קשה להתנתק מכל המשפחה שלו ובכלל מארץ הולדתו".

הקשיים גדלו כאשר המשפחה התרחבה. אשר בוזורגי (מפרס) מספר איך זה היה לגדל ילד בפחונים של חלסה: "כשהילד הראשון נולד גרנו בצריף. כל לילה הייתי קם עשר פעמים בשביל לבדוק איך הוא. היה מאוד קר כי בצריף היו מקומות פתוחים שהקור נכנס דרכם. כל עיתון שהייתי רואה הייתי מביא הביתה וסותם איתו את החורים שבצריף".

על מנת לקיים את המשפחה בכבוד, היה צורך במציאת מקור פרנסה. גם בזה היו קשיים רבים, דבר שהשליך על כל החיים במעברה. מיכאל אוחיון (ממרוקו) מתאר את קשיי הפרנסה: "מקומות העבודה בקריית שמונה היו רק בקיבוצים. משאיות של הקיבוצים היו מגיעות לרחבת השוק. כל הגברים והנשים שרצו לעבוד היו מחכים. כשהמשאיות היו מגיעות הגברים והנשים היו רצים לעבר המשאיות, וברגע שהמשאיות היו מתמלאות הן היו נוסעות ומי שעלה הלך לעבוד ומי לא הצליח לעלות חזר הביתה בלי עבודה".

למרות הקשיים הרבים שהיו למייסדי העיר בימיה הראשונים של חלסה, כאשר הם נשאלים על ידי התלמידים, מסתבר שישנם הרבה מאוד זיכרונות טובים מהתקופה ההיא. רבים מהם מזכירים את האחווה והחברות ששררו במעברה וביישוב הצעיר בין העולים שהגיעו מארצות שונות. "שררה בקריה אווירה משפחתית. גם בין השכנים שהיו מעדות שונות כל אחד והמאכל שלו והמסורת והמנהגים שלו והרצון לאחדות לעזרה הדדית ויחסי כבוד עזרו מאוד להתגבר על הקשיים והריחוק מהמשפחה שנשארה במרוקו". חנה ונחמיה היו נפגשים בגן העירוני ברחוב אחד העם, הם היו יושבים בימיי שבת עד הבוקר עם הילדים וצוחקים ונהנים. ובשעות אחר הצהריים היו הולכים למרכז העיר לקולנוע ומתאספים שם עד הערב. היה גם את המסגד הישן של הכפר חלסה, שעל אדמותיו הוקמה קריית שמונה, "סביבו היו מתאספים חברה מכל העדות ורוקדים וצוחקים ושרים. שירים בכורדית, עירקית, פרסית וכל אחד היה עושה שמח.. ". אחרים הזכירו בגעגוע את מקומות הבילוי המגוונים שהיו אז.

לדוגמא אשר בוזורגי סיפר שבקריית שמונה היו שני (!) בתי קולנוע, קולנוע שניר וקולנוע חרמון. "מטעם עבודתי בעירייה, באופן קבוע בכל מוצאי שבת הייתי מקבל כרטיס לסרט בשבילי ובשביל אחד הילדים. הילדים היו עושים ביניהם 'תורות' וכך, בכל מוצאי שבת הייתי הולך עם אחד הילדים לראות סרט בקולנוע". מזל פרץ תיארה את ימי הקולנוע של אז, "קולנוע שהיה בנוי מבקתת עץ, בבית הקולנוע היו רואים סרטים בעמידה כיוון שלא היו שם כיסאות". גם סמי מלול זוכר את התקופה הזו כתקופה יפה, למרות הקשיי,ם "יחד עם זאת אפשר לומר שהייתה אווירה מאוד מיוחדת בקרית שמונה. זאת הייתה קהילה הטרוגנית, הייתה חדוות חיים. למרות המצב הקשה הייתה שמחת חיים שתרמה למצב. מקומות בילוי מרכזיים היו בריכת השחייה הקטנה, שם הופיעו אמנים שונים, כמו אריק איינשטיין (!) ושושנה דמרי".

משמעויות חינוכיות

כאמור, מטלה זו הינה היא תוצר מקורי של צוות מורי ותלמידי בית הספר דרכא- דנציגר. התהליך החינוכי שעברו התלמידים הוא בעל משמעויות חינוכיות חשובות. מטלה זו כוללת תכנים מתחום הזהות הלאומית והאזרחית. ערך הפלורליזם שאמור היה להוקיר קבוצות שונות של עולי שנות החמישים כדור שתרם לבניין המדינה והחברה בדומה לקבוצות עולים אחרות, לא בא לידי ביטוי הולם והוגן בתרבות הזיכרון הישראלית הכללית. יש במטלה זו בכדי לשנות את הדרך שבה דור ההמשך רואה את פועלו החלוצי של דור מייסדי קריית שמונה כחלק מההיסטוריה של החברה הישראלית. הדימוי של קריית שמונה בקרב הדור הצעיר שגדל במקום, דור ההמשך, ותדמיתה החיצונית, עשוי להיתרם מהפעולה הזו ומהפצת תכניה.

גביית עדויות מדור המייסדים הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בשימור הזיכרון והמורשת. העדות הכתובה והמצולמת חשובה מאוד לבני הדורות הבאים, בעזרתה ניתן להכיר את אוסף הסיפורים הפרטיים המרכיבים את התמונה הכללית. לכל סיפור אישי יש חשיבות לאומית, מחקרית וחינוכית. ההיסטוריה של קריית שמונה לא תועדה על ידי תושביה באופן מעמיק, ויש מעט מאוד ספרים שמספרים את סיפורה של העיר. על רקע זה, תיעוד הוותיקים הוא בעל חשיבות רבה במיוחד, כיוון שהוא ממלא חלל משמעותי בתודעה המקומית. בעזרת מטלת הביצוע זו התלמידים מספרים את סיפורה של העיר קריית שמונה שמורכב מאוסף רב של סיפוריים פרטיים. כלל סיפורי התיעוד מתווספים למורשת ומסורת משותפת לקהילת האנשים שחיים בקרית שמונה. מעבר לכל אלה, התלמידים מלאו חוב של כבוד לדור עולי העלייה הגדולה, לוותיקים שבנו את העיר ואת הגליל העליון בעשר אצבעות, בעבודה קשה ומסורה ומתוך תפיסה ציונית טבעית.

התהליך שבו משתתפים תלמידי בית הספר, הוא בעל ערך אזרחי ממעלה ראשונה. הוא משלב תכנים מתכנית הלימודים באזרחות ומשמש בסיס למעורבות אזרחית. התלמידים, תושבי המקום, מתעדים את סיפורם המופלא והלא מוכר, של מייסדי העיר הוותיקים בעיר בעצמם ולא גורם חיצוני אחר. בחלק גדול מהמקרים מדובר בתיעוד של משפחתם האישית. יש חשיבות רבה שהסיפור יסופר על ידי וותיקי העיר שחוו את החוויות בעצמם ולא על ידי אחר שצפה בהם. עבור הקהילה בקרית שמונה חיוני שסיפור תהליך הקמתה וצמיחתה ייכתב על ידי בני המקום. העובדה שתיעוד הוותיקים נעשה על ידי בני נוער מצמצם את הפערים שקיימים בין הדורות ויוצר חיבור אישי רב ערך לשני הצדדים. התלמידים לומדים לכבד ולהוקיר את וותיקי העיר והמייסדים מתמלאים בגאווה ובסיפוק על העניין לו זוכה תרומתם להקמת המדינה, העיר ולביסוסן. תזמון ביצוע מטלה זו הוא גם בעל חשיבות רבה, מכיוון שבחלק גדול מהמקרים מדובר בתושבים וותיקים שזו הזדמנות אחרונה לראיינם באופן אישי. אנו מצויים בשנים האחרונות בהן ניתן לחלץ את סיפור ייסודה של קריית שמונה מדור המקימים ולהציל את הזיכרונות בטרם ישקעו אל תהום הנשייה.

חשוב לציין שאוסף הסיפורים המקורי שייאסף יהווה בסיס למוזיאון שיקום כאן בקרית שמונה בעתיד. מוזיאון שיוקדש לפועלם החלוצי של מתיישביה הוותיקים של קריית שמונה ושל כלל ערי הפיתוח בארץ ויבליט את נחישותם ותרומתם בימיה הראשונים של המדינה על ידי אכלוסם בישובי ספר הממוקמים לאורך קווי הגבול העוינים של המדינה. ולמרות הקשיים הרבים המשיכו להיאחז בקרקע ולא נטשו. אותם חלוצים האלמונים, עולי עליית שנות החמישים, שלא זכו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי להכרה מספקת, יזכו באמצעות בני הנוער להוקרה לה הם ראויים בעזרת המוזיאון שיספר את סיפורם המופלא. ואכן תיעוד אלבומי המשפחות מתפתח בד בבד עם תכנון ובניה מחודשת של המוזיאון בעיר. וגם כאן טמון אחד ממקורות חדשנותו של הפרויקט, זהו מקרה ראשוני (!), שבו מעורבים תלמידים בהכנת תשתית מידע שיהיה לו שימוש בהקמת המוזיאון המתחדש. כאשר יקום המוזיאון המחודש יוכלו התלמידים לראות בעצמם שותפים ותורמים משמעותיים לתהליך הקמתו. חוויה חינוכית ואזרחית מעצימה ומלמדת.

לסיכום, מטלת הביצוע הייחודית שבוצעה בבית הספר 'דרכא-דנציגר' מעמידה בפני התלמידים סוגיות שקשורות לזהותם המשפחתית, העדתית והגיאוגרפית (פריפריה). וזו לדעתי עיקר החשיבות של העבודה. דווקא בתקופה שבה מתגבשת הזהות הפרטית של כל בוגר ובוגר, חשוב להפגיש אותם עם רבדים נוספים שהם חלק ממרכיבי הזהות האישית שלהם, ושלא היו זוכים ליתר תשומת לב מצידם למרות שהם נמצאים ממש מתחת לאפם… כלומר למשפחתם ולעירם.

#אורחיםכותביםבבלוג #ביוגרפיות #כתיבהיוצרת #תמונהשחורלבן