קלקול הקיבה של גולני
תיאור בגוף ראשון של אחד הקרבות המרים ביותר בתולדות צה"ל בספר "מבודפשט לדישון" שיצא לאור בהוצאה גלילית.
אחד הקרבות הקשים והמיותרים בתולדות צה"ל היה הקרב על תל אל־מוטילה החולש על שפך הירדן לכינרת (370 מ'), במהלכו נהרגו יותר מ-40 לוחמי גולני – אם כי קיימת טענה כי המספר נופח כדי לצרף אליו הרוגים בתאונת אימונים שטוייחה בזמנו. בקרב המפורסם הורה המג"ד רחבעם זאבי (גנדי) לתקוף מוצב סורי באל־מוטילה ולהביא גוויה של חייל כדי להוכיח לאו"ם שכוח סורי הפר את כללי המשחק בגזרה. אחת הסיבות לכישלון הטראגי בקרב היתה רמת הכשרתם הירודה של החיילים שהיו ברובם עולים־חדשים, ירי כוחותינו על כוחותינו ופיקוד כושל. סיבה קשה וחשובה לא פחות לכשלון הצבאי היתה קלקול־הקיבה הקשה ממנו סבלו לוחמי הפלוגה. תאוריית קלקול הקיבה מופיעה בספרו של זאב דרורי "צבא וחברה במדינת ישראל בשנות החמישים" (עמ' 262) ומקבלת חיזוק מרתק שסיפק הסופר יצחק וולסטר.
בספרו "מבודפשט לדישון" מתאר יצחק וולסטר – ששירת כחייל במחלקת הקשר של גדוד 12 בחטיבת גולני – באופן חי, משעשע לפרקים, וטראגי בסופו של דבר, את חמשת ימי הקרבות שגבו את המחיר הכבד ביותר בחיי אדם בכל תולדות צה"ל:
"חיש מהר פרקנו את הציוד והקמנו את המאהל בתוך הצמחייה הצפופה שגדלה פרא על הגדה הנושקת למים. את מטה הגדוד ארגנו בתוך הבניין הנטוש. כל מחלקת הקשר עבדה בקדחתנות: היה על אנשיה להציב את המ"ק 19 במשרד המאולתר של המג"ד, למתוח קווי טלפון שדה לכל המחלקות, ועוד ועוד. כולם הבינו שכאן נמצא המטה העורפי שלהם אך מה היעד המפורש איש עדיין לא ידע. מיד לאחר ההתארגנות נקראו מפקדי המחלקות לישיבת מטה. בינתיים, ירד הערב והרהורי לילה אפלים החלו מרחפים מעל פני השטח.שמועות שעברו מפה לאוזן ידעו לספר כי יש בעיות עם הסורים. הם ארבו בשפך הירדן לסיור של שוטרים שנסעו בדרך העקלקלה לאורך הירדן בשטח המפורז. שבעה שוטרים נהרגו בהיתקלות, והצבא הסורי השתלט על אחת הגבעות החולשות על ערוץ הירדן. עוד אמרה השמועה כי פלוגת מילואים שנשלחה לשם במדי שוטרים, שכן בשטח המפורז היה אסור להחזיק צבא, מרותקת עכשיו אף היא אל מקומה בלא אפשרות תזוזה, בגלל צליפות הסורים. בין שנכונה השמועה ובין שלא, ברור היה לנו שלא באנו לכאן לנופש, כי תוכניות המטה הכללי השתבשו כליל וכי צפויה לנו הרפתקה מעיקה. היה זה ערב שבת. ים הכנרת היה שקט או היה זה שקט שלפני הסערה. לא נראתה באופק שבת של מנוחה.שלוש גבעות התנשאו באזור שפך הירדן הצפוני: מוצב השפך, הדמות – גבעה שכונתה כך בשל צורתה הבולטת וחוד קדקודה; ותל אל־מוטילה – גבעה מוארכת וסלעית שממנה אפשר לשלוט גם בגיא הנמצא בצדה המערבי. גיא זה, הזרוע אבני בזלת שחורות, היה לימים גיא צלמוות בקרב על התל. התוכנית שהתגבשה במטכ"ל הייתה: פלוגת מ"כים מבית הספר למ"כים של גולני תכבוש את מוצב השפך; פלוגה ב' של הגדוד תעלה על הדמות; ופלוגה ג', פלוגת טירונים, תנקה את המוטילה. סגל הקצינים של הכוחות המתינו לשובם של המג"ד ושל הסמג"ד מן החטיבה כדי לערוך קבוצת פקודות ולהתחיל להזיז את הכוחות.
בליל שישי נדחתה הפעולה כדי לאפשר לפלוגת המילואים להסתלק משם בחסות החשכה. כולם היו חסרי סבלנות ורצו לדעת אם העסק, כך כינו זאת, אושר סופית, ומתי שעת האפס. השבת עברה ללא תזוזה. בדרג המדיני היו התלבטויות קשות. כניסה גלויה של כוחות צבא סדירים לאזור המפורז, פירושה הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, והיא עלולה להצית מלחמה נגד סוריה עם פוטנציאל הידרדרות למלחמה אזורית כוללת. עם זאת, כניעה להשתלטות סורית על הגדה המערבית של הירדן פירושה ראשיתו של תהליך הרה אסון. הדיונים ארכו שעות ארוכות, ובסופם הוחלט לבצע התקפה של חיל רגלים בלבד, ללא סיוע ארטילרי או של נשק כבד אחר.
"מה יש לאכול?" שאלתי את הרס"ר סמוך לשעת הצהריים. במטבח הצבאי אין מבשלים בשבת, והעברתה הפתאומית של הפלוגה לכאן ביום שישי לא אפשרה לטבחים להתכונן מבעוד מועד. בבוקר חולקו מנות מזון מאולתרות. טיבה של ארוחת הצהריים עדיין היה בסימן שאלה. "יפתחו שימורים," הרגיע אותי הרס"ר, "לא תישארו רעבים." ואמנם, לארוחת הצהריים חולקו קופסאות שימורים של שעועית לבנה ברוטב קרישי וקר. השעועית הלבנה מסמלת בדרך כלל את המרצתה של פעילות המעיים, ומרבים להתלוצץ עליה כעל חומר נפץ פנימי המפיץ גזים וריח. הפעם היה זה נשק קטלני באמת, שגרם לאבדות של ממש. השעה הייתה מעט אחרי חצות כאשר כל המחנה התעורר לתחייה. הפקודות הושמעו בלחש והחיילים התלבשו במהירות ובלב פועם. כל אחד בדק את החגור ואת הנשק שלו, מוודא שהכול מותקן כראוי. כולם הבינו כי הפעם העניין רציני. לא היה צורך בביקורת חוזרת, אף על פי שזו נעשתה באופן אוטומטי בהקפדה יתרה. די היה בניד ראש קל כדי לאשר שהכול כשורה. סגן גבי אסף את סגל מחלקת הקשר. קמט נחרש במצחו בעודו מדבר, והוא התקשה להסתיר את המתח שצבר בתוכו.
"אנחנו יוצאים עכשיו לפעולה," אמר והסביר את התוכנית בקווים כלליים. "ארדיטי נשאר פה ליד המ"ק 19. הוא יהיה בקשר עם הפיקוד ועם המטה הקדמי. יצחק מצורף למג"ד ומקים רשת של מ"ק 300 במטה הקדמי. הרשת תכלול את הכוחות הפועלים בשטח, את פלוגה ב', את פלוגה ג' ואת פלוגת המ"כים האמורים לכבוש את מוצב השפך. הם קשורים אמנם למפקדה שלהם, אבל יוכלו גם להיכנס לרשת שלנו." הוא מסר לי צרור ניירות. "אלה הוראות הקשר," אמר. לקחתי את הדפים ועיינתי בהם לרגע. "המפקד." "עליך לשלוח מיד שני קַשַרים, אחד לפלוגה ב' ואחר לפלוגה ג', כל אחד מצויד במ"ק 300 ובהוראות קשר." הייתי מעדיף שבחירת הקשרים למשימה תהיה מוטלת על מישהו אחר, אבל בנסיבות הקיימות לא היה זמן להתווכח. יצאתי מן האוהל. היה ברור לי כי הקשרים שאשלח יסתערו יחד עם הכוח התוקף. הם יהיו צמודים למפקד, והאנטנה שלהם תשמש מטרה נוחה לאויב. הסיכוי שלהם להיפגע הוא אפוא גבוה מאוד. ידעתי גם שעליי לשלוח את האנשים הטובים ביותר; כאלה שלא יתבלבלו בקלות ולא יאבדו את עשתונותיהם, חלילה. נזכרתי בשיר הונגרי ישן שלמדנו בבית הספר, ואשר העלה על נס את מצוקתה של אם שהרודן הכריח אותה לבחור מי מבין שני בניה יחיה ומי מהם ימות. נכנסתי לאוהל המגורים, שם ישבו חבריי והמתינו.
"טורקו," קראתי אל בחור צנום שהיה אחד הקשרים הטובים, "אתה מסופח לפלוגה ג'. טוביה – אתה לפלוגה ב'." פחדתי להפסיק את שטף דיבורי פן יתעוררו שאלות ובעקבותיהן היסוסים. "קחו כל אחד מ"ק 300, ובדקו את המכשיר לפני היציאה. הנה הוראות הקשר." גם לא חיכיתי לתשובה. "זוזו מיד, מפקדי הפלוגות מחכים לכם!" הושטתי להם את צרור הניירות ואת הוראות הקשר וניסיתי להסתיר את התרגשותי. רק כאשר יצאו השניים, נשמתי לרווחה. אחר כך פרשתי לפני הנותרים את התוכנית בקיצור, ומסרתי לכל אחד מה תפקידו.
"כואבת לי הבטן," נאנח אחד החיילים. "זה בגלל המתח," ניסיתי להסביר זאת. "זה בגלל השעועית!" הודיע מוביץ'. "אני מוכרח לרוץ!" הוא יצא במרוצה לעשות את צרכיו. ואכן, הסימפטומים הראשונים של מחלת השעועית החלו להופיע.
פלוגה ג' יצאה לשטח ההיערכות בפיקודו של הסמג"ד. אני, צמוד למג"ד כשעל גבי מ"ק 300, התמקמתי בעמדת תצפית במטה הקדמי. אנשי הסגל של המטה הקדמי שכבו בין סלעי הגבעה החשופה מול תל אל־מוטילה, ולרגליהם, עמוק בוואדי באותו גיא צלמוות, נערכו אנשי פלוגה ב' ופלוגה ג' להסתערות עם שחר. אי־שם במעמקי המבוך עדיין שררה עלטת־מה, אך מעל ראשי ההרים כבר הופיע פס מוכסף של השחר העולה. הכוח המסתער היה אמור להיערך בחסות החשכה, להתקדם במסתור עד לקו הרכס ולהפתיע את האויב. למרבה האסון, ובעיקר בגלל השעועית שנאכלה בשבת, חלו עיכובים בתזוזה, ועתה, כשהשמש כבר החלה לזרוח, עדיין היו החיילים למטה, בין אבני הבזלת השחורות, חומות הרים תלולות לפניהם ומאחורי גבם.
עם אור ראשון, גילו אותם הסורים, והם היו במלכודת. ברור היה לכולם שהדברים השתבשו. הסמג"ד וחייליו מצאו עצמם עומדים שם חסרי אונים. אילו היה לי זמן להרהר, אולי הייתי חושב באיזו מהירות יכולים הדברים להפוך מטובים לרעים, אבל לא היה זמן לכך. הישרדות היא משחק הדורש את כל החושים, וברגע זה הייתה גם המשחק היחיד. על נסיגה לא היה טעם לחשוב. קיר סלעים שמאחוריהם לא השאיר כל מקום לאשליה כאילו אפשר לטפס עליו תחת אש. הם היו מוכרחים להסתער קדימה ויהי מה. "גימל אחד לגימל, עבור," קרא מכשיר הקשר. "כאן גימל רות, עבור." הייתי נרגש. "כאן גימל אחד. יורים עלינו." המג"ד לקח את השפופרת: "איך בררה! צריך להסתער!" "יש לנו נפגעים, צריך עזרה מיידית!" "רות, אבקש סיוע," הבטיח המג"ד וגנח. תמיד גנח בדיוק באותו האופן, גם כאשר התענג וגם כאשר כעס. מכשיר הקשר השמיע צפצופים וחריקות. "כאן קודקוד רות, עבור." "אני חייב סיוע! בועז מרותק בקו ההיערכות, עבור." חומרת המצב חדרה עד כאב לתודעתם של השומעים. הם רצו לקוות כי גם הקודקוד הבין את המשמעות. השמש העולה מן המזרח איימה ללהוט ללא רחמים על המכשולים הסלעיים שהתפתלו בתוך הוואדי. אף על פי שאורות השחר עדיין היו רכים, ידעו הכול מה פירושה של התחממות במקום הזה לקראת הצהריים. מכשיר הקשר דמם. דקות חלפו כנצח עד שנשמע המענה. "כאן קודקוד לגימל, עבור." "כאן גימל רות, עבור." "בשלב זה אין אפשרות התערבות. על בועז להמשיך ולהסתער!" "הם עושים זאת, אבל הגל הראשון נבלם. יש אבדות!" בעוד המג"ד מדבר בקשר, נטלתי את המשקפת שהייתה מונחת לידי. התמונה שהתגלתה לעיניי הייתה עגומה למדי. על משטח הבזלת נמרחו כתמים חומים כהים. לא ידעתי להבחין אם זהו דם או שלשול. חיילים שפופים דילגו מעל סלעים, אבל בכיוון הפוך, בחזרה אל קו ההיערכות. פצועים גונחים שכבו מוטלים על הארץ ללא עזרה. החובשים לא הספיקו לטפל בכל הנפגעים. לא היה אפשר להבדיל בין פצוע להרוג. הכיתה המסייעת שעל הגבעה לידם, המטירה אש מקלעים על המוצב הסורי, אבל הסורים היו מבוצרים היטב, והדבר לא מנע מהם לצלוף לעבר הכוח שלמטה. חיפשתי את דמותו הצנומה של טורקו, הבחור שאותו שלחתי עם פלוגה ג'. ניסיתי לאתר את האנטנה, אך לא מצאתי אותה. כעסתי על עצמי: למה שלחתי אותו? טורקו היה בחור טוב. מעולם לא הסכים להחמיץ מסיבה, וכל הזמן היה עליז וטוב לב. הוא בא לישראל בגפו מטורקיה. תמיד רצה לדעת הכול, ובלע את המדינה בנתחים גדולים. למה בחרתי בו למשימה המסוכנת הזאת? המג"ד לקח את המשקפת. "תודיע להם להסתער מחדש, הסיוע בדרך." זה היה שקר לבן. שקר הכרחי שנועד להרים את המורל. "גימל לגימל אחד, עבור!" הלב מפרפר לרגע. האם טורקו יענה? "כאן גימל אחד." אבן כבדה נגולה מלבי. "מה עם הסיוע? עבור." "גימל אחד, תחזיקו מעמד! הסתערו שנית! הסיוע בדרך," צעקתי בגרון ניחר. "רות סוף." ברוך השם, הוא חי! הם מתארגנים להסתערות שנייה. הפעם יצליחו; הם חייבים להצליח! הם ממש לבדם. ואולם, ההסתערות השנייה והשלישית נכשלו אף הן. האבדות התרבו והמצב נעשה קטסטרופלי. תביעותיו הנחרצות של המג"ד לבשו נימה היסטרית: "אתם לא יכולים להקריב פלוגה שלמה על מזבח של עיקרון! אני דורש סיוע אווירי מיידי!" ניסה ללחום במלתעותיו החמסניות של הזמן. "כל רגע חשוב! נופלים בחורים!" זעק בקשר, בועט בנהלים.
המטוסים הופיעו רק בהסתערות החמישית, והסתערו כמעט לבדם. מן הפלוגה לא נשארו רבים. עתה, סוף־סוף, נשברו הסורים. הם נטשו את עמדותיהם ופתחו במנוסה בלתי מאורגנת, מנסים לחצות את הירדן בחזרה לסוריה. אש המקלעים של המטוסים העולים ויורדים צלפה בנמלטים, ומי הירדן האדימו מדמם. איש לא חש שמחת ניצחון. אבק ועשן שכיסו את הגיא ואת הגבעה ערפלו את הראייה. כיתת נהגי פרדות נשלחה לאסוף את גופותיהם של אלה שנפלו חלל. חיפשתי את טורקו לשווא. נאמר לי שהקשר נפצע קשה בהסתערות השלישית, וכי עתה כבר פונה לבית חולים. החיילים הסתובבו אחוזי פאניקה וחרדת כישלון. כל אחד חיפש את חברו הקרוב. בדקות הראשונות הייתה התמונה קודרת כמעט לחלוטין. הכול חשו זעם ותסכול.
כעבור ימים אחדים, לאחר שהוחלפו הכוחות ונערכו ההלוויות, שב הגדוד לבסיסו להתארגנות. האירועים הקשים השפיעו על כולם. תחושה של מחאה פיעמה בלבבות. רבים סבלו מסיוטים ומביעותי לילה. אף שנתי הייתה חטופה וקטועה. המחזה המבהיל והמחריד שראיתי בשדה הקטל מיאן להיעלם מעיני רוחי. הצטערתי עמוקות על ששלחתי את טורקו למשימה הזאת. כל אחד אחר היה עלול להיפצע באותה הצורה, וטורקו היה בחור זריז שהוכיח לא פעם באימונים את כושרו הגופני ואת יכולתו להגיע מהר להחלטות הנכונות במצבי לחץ.
אף־על־פי־כן, חשתי את עצמי אשם במה שקרה לטורקו. האירועים השוטפים לא אפשרו לי לבקר אותו בבית החולים. נשארתי כשבלבי התפילה והתקווה שהבחור יחלים במהרה, וכי לא יישאר חס וחלילה בעל מום. דחף פנימי דחק בי להתרוצץ ולצרוח אל הכוכבים, אבל כבשתי את יצרי והשתדלתי להתנהג בצורה אחראית ככל האפשר. חשתי שכמפקד, אפילו זוטר, עליי להראות דוגמה אישית ולהרים את המורל הירוד של היחידה.
ימים ספורים לאחר מכן, חל יום העצמאות. מצעד יום העצמאות באותה שנה נערך בחיפה, ובפיקוד החליטו לשתף בו את לוחמי הצפון, כפי שנקראנו. בממשלה רצו להציג את הניצחון על הסורים כהישג והמפקדים הבכירים בצבא סברו, כי השתתפות הגדוד במצעד, עשויה לעמעם את הכאב ולהעלות את תחושת הביטחון העצמי של החיילים. סגן גבי זימן אפוא את סגל מחלקת הקשר לישיבה דחופה. "אנחנו צועדים במצעד יום העצמאות בחיפה," הודיע ישירות. עיניו הצטמצמו לכדי סדק צר בעודו בוחן את תגובתם. "אני לא בטוח… שזה רצוי," אמר ארדיטי בגמגום קל ומחה מעט ריר מזווית פיו. "זה עשוי לשפר את ההרגשה הכללית," השיב גבי. "חוץ מזה, זו פקודה!" כולם שתקו. עם פקודה אין להתווכח. "יש לנו יומיים בלבד להתארגן ולהתאמן," המשיך גבי, "הרס"ר מתרגל את הקבוצה הצועדת. בהמשך אקריא את שמות המשתתפים בצעדה. אלה יהיו צמודים לרס"ר עד אחרי המצעד."
אני נכללתי בצועדים. קיבלנו לרגל המאורע מדים חדשים וטורטרנו על ידי הרס"ר באמצעות ת"ס ותס"ח. ניסיתי לשכנע את עצמי שעצם העיסוק בתרגילי סדר משפר את האווירה. הרס"ר דקדק בקטנות, והקצב שהוכתב גרם לאחידות ביצוע מעולה. הרושם הגדול שעוררנו נסך במשתתפים קורטוב של גאווה.
על אף הניסיון לשפר את מצב רוחם של האנשים, עדיין שררה במקום אווירה כללית של דכדוך. לא היה אפשר להחליף בלחיצת כפתור את התסכול שירד עלינו, ליצור במטה קסם עליצות ושמחת חג. התזמורת ניגנה שירי לכת, הרגליים והידיים נעו מכנית, הצועדים פעלו כמו רובוטים. קריאת הכרוז שהכריז בקול צהלה: "הנה עוברים עכשיו ליד בימת ההצדעה לוחמי גולני שהביסו את האויב הסורי בצפון!" אף היא לא הוציאה אותנו מאדישות. "לימין שור!" קרא הרס"ר. הפנים הופנו לימין, והמכובדים על הבימה הצדיעו בתשובה. נזכרתי בשיר העממי "חיימק'ה שלי" שכמעט סטה מהמסלול".